דפני

1 דפנה התעוררה משנתה והרגישה שגופה התחתון רטוב. כאב חד של ציר בבטנה, וירידת המים, הבהירו לה שהלידה החלה. היא התיישבה במהירות על המיטה. החדר היה חשוך והיא הייתה בו לבד. לרגע קפאה וחרדה השתלטה עליה. היא הביטה בשידה, המקום שבו היה השעון הדיגיטלי, וראתה שהשעה הייתה 02:43. בזהירות הדליקה את מנורת הלילה מעל השידה. אור חיוור האיר את החדר. הכרית של צחי הייתה בודדה במקומה. הוא טס לארץ ברגע שפרצה המלחמה, ולא ידעה מתי יחזור. הוא הבטיח לה שיחזור במועד המתוכנן של הלידה, אך המועד השתבש ונשארו עוד חודשיים עד לתאריך המשוער של הלידה. "מה אני עושה? מה אני עושה?" צרחה בפאניקה. "הטלפון, הטלפון," אמרה לעצמה. היא חששה לעמוד. הטלפון הנייד שלה היה על השידה. היא הושיטה את ידה וניתקה אותו מהמטען. במהירות נטלה אותו בידיה וחייגה למספר החירום 911. "אני יולדת," צרחה למוקדן. מעבר לקו, המוקדן הרגיע אותה, קיבל ממנה את הפרטים הדרושים ובקול רך ובוטח השיב, "האמבולנס בדרך." על הקיר מולה היה מודבק דף שעליו היה כתוב סדר הדברים שעליה לעשות במקרה כזה. צחי רשם את הפעולות והדביק את הדף. "למקרה שלא יקרה," אמר לפני שיצא לארץ. התברר שזה היה הדבר הכי נכון לעשות. בראש הדף היה מספר הטלפון של ד"ר אזולאי עם מספר הנייד שלה, ולאחר מכן הייתה תזכורת לא לשכוח את תיק הלידה, התיק שצחי הכין מראש על פי עצת הרופאה. דפנה לא המשיכה לעקוב אחר הרשימה ואצבעותיה חייגו לד"ר אזולאי. הקול נשמע מנומנם וקולה של הרופאה היה צרוד. הרופאה הרגיעה את דפנה, ולאחר ששמעה ממנה שכבר הזמינה אמבולנס, השיבה, "אני בדרך לבית החולים," וניתקה את הטלפון. דפנה הביטה בנייד. לרגע היססה אם להתקשר, אבל התקשרה. היא שמעה את רובי. "הכול בסדר?" שאל. "ירדו לי המים." "מה, בגלל זה הערת אותי? תחכי לבוקר," השיב וקולו נשמע חסר סבלנות. "אני יולדת, אני יולדת," צעקה עליו בכעס וניתקה את הטלפון. הטלפון צלצל, ועל הצג ראתה את שמו של רובי. היא ענתה, ושקט השתרר מהעבר השני של הקו. היא רצתה לעמוד וללכת לעבר התיק, אך ציר נוסף גרם לה לצרוח לתוך הנייד. "את... את באמת יולדת?" שמעה את קולו של רובי. "מה נראה לך?" צרחה עליו. "הזמנת אמבולנס?" "הוא בדרך." "אני על זה... אני על זה, אני רק מתלבש," אמר. היא שתקה בזמן שהוא התלבש. ציר נוסף תקף אותה. אצבעות ידיה לפתו את הכר של צחי. היא סגרה את פיה בחוזקה ופניה התעוותו. אנחה לא רצונית חמקה מבין שפתיה. היא שאפה אוויר מלוא ריאותיה ופלטה אותו באיטיות, משמיעה קול נשיפה שהחריד את השקט ששרר בבית. "הכול בסדר," שמעה את קולו של רובי. "כן... כן, זה רק ציר," ענתה והביטה בשעון. השעה הייתה 3:03. צלצול הפעמון בדלת הכניסה הזכיר לה שהדלת נעולה. "הם כאן, להתראות," אמרה וניתקה את השיחה עם רובי. היא עמדה וחששה שהתינוק ייצא והתחתונים יעצרו בעדו. היא הורידה את התחתונים והשליכה אותם על הרצפה, והלכה בזהירות תוך שהיא מחשבת כל צעד שעשתה. כאב חד פילח את בטנה. היא פתחה את הדלת. בפתח עמדה חובשת ולפניה היה כיסא גלגלים. "את יול..." דפנה חשה בסחרחורת, ואחזה במשקוף הדלת. החובשת סייעה לה להתיישב על כיסא הגלגלים. היא דחפה את הכיסא לעבר האמבולנס, ונהג האמבולנס פתח את הדלתות האחוריות. "קוד שתיים," אמרה לנהג. "התיק? מה עם התיק והציוד שלי?" "אל תדאגי לציוד עכשיו. הבריאות שלך קודמת, נדאג לזה אחר כך". הרגיעה אותה החובשת. דפנה ידעה שאין מי שיביא לה את התיק. אולי רובי, חשבה. "המפתח, הדלת," לחשה. הנהג סייע לחובשת להשכיב את דפנה על המיטה באמבולנס. החובשת חזרה לביתה ונעלה את הדלת. הנהג הפעיל את הצופרים, עזב את השכונה המנמנמת, ודהר על פני הכבישים הריקים. התנועה הייתה דלילה. "לבית חולים 'ג'ייקוב מדיקל'," אמרה דפנה, בזמן שהחובשת חיברה אותה לאינפוזיה, וכשסיימה חיברה אותה למוניטור. "תודיע למיון שתוך עשר דקות אנחנו מגיעים," אמרה החובשת לנהג לאחר שבדקה את דופק העובר. "אנחנו מפנים אותך לבית חולים 'שארפ מדיקל', בית החולים הכי קרוב..."